ישראל מתמודדת עם דרמה אנושית שכמותה לא חוותה בכל שנות קיומה. הבטחת חייהם, שלומם וביטחונם של נשים ישישות, ילדים וילדות רכים, גברים שנחטפו באופן ברברי והוחזקו במנהרות בתנאים בלתי אנושיים בידי טרוריסטים שברצחנותם האכזרית מזכירים את הנאצים.

ביידן אוהב מאוד את ישראל, אבל מפריע לו דבר אחד שזועק לשמיים
למרות המשבר ביחסים: עם פרוץ המלחמה התגייסה יהדות ארה"ב למען ישראל | שלמה שמיר

כששורות אלו נכתבות גורלם של עשרות מהם עדיין לא ידוע. בלשון ימינו מדובר בחטופים. במקורות היהדות הם קרואים שבויים. המאמץ לשחרר אותם מוגדר על פי המקורות פדיון שבויים. יעד, מטרה ויעוד שאינם סתם מצווה. פדיון שבויים במקורות היהדות הוא חובה, מוחייבות, מועדפות שחשיבותן, מרכזיותן  וחיוניותן הן צורך ראשון שאין ליהודי וליהדות קיום בלעדיו.

מדהים ומפתיע שדווקא ממי שידועים, מזוהים ומוכרים כמייצגי היהדות והתורה ועולם הרוחניות בישראל לא שומעים מילה, תגובה והתייחסות לאירוע האנושי רב הזעזועים של פדיון שבויים יהודים המתרחש מול עיני העם היושב בציון ובתפוצות.

הרבנים הראשיים, הספרדי והאשכנזי, שותקים. אין להם מילת נוחם לומר לבני משפחות החטופים, אין להם מילת עידוד למשוחררים. גדולי תורה המכהנים במועצות גדולי התורה של שתי המפלגות החרדיות, לא מוצאים לנכון ולחובה להביע דעותיהם בקשר לפדיון השבויים שקורה לנגד עיניהם. רבני הערים נעלמו ונאלמו. רבני הציונות הדתית דוממים. העם כולו עוקב בחרדה, קורא בהתרגשות ומתעניין בכל פרט הקשור למי שהשתחררו וחזרו למשפחותיהם. רבנים, אישי דת ותורה, ראשי ישיבות, חובשי בית מדרש מתבוננים במה שמתרחש בזירת פדיון השבויים -  המצווה, המחוייבות והמעשה שמביעים ומבטאים את גדולתה, התעלותה עוצמתה האנושיים של היהדות ושומרים על שתיקה, על דממה. אמרו מילת נוחם לבני משפחות החטופים, השמיעו דברי עידוד למי ששוחררו, נפדו בלשון המקורות. איך זה לא עולה על דעתו של אף רב ידוע לבקר אישית משפחה של שבוי, להיפגש פיזית עם בני משפחה של ילדה או ישישה ששוחררו. 

זאת לא שתיקה רועמת. זאת האלמות, השתתקות שחושפים מבוכה, בלבול, העדר אומץ לב ציבורי, חוסר רגישות למצוקות של הסובלים ונכונות כל שהיא לביטוי של עידוד וקורת רוח לבני משפחות המשוחררים. 

בחודש דצמבר שנת 1953 נחטף בלוד יהודי, חייל, רב סמל בכיר בשם נסים טולידאנו על ידי מחבלים ערביים.החוטפים הציגו תנאי לשחרורו אם ישראל תשחרר אחד מראשי אנשיהם שנידון למאסר עולם באשמת רצח יהודים. המחבלים לא המתינו ורצחו את החייל החטוף באותו ערב. רבה הראשי של לוד, באותו זמן, הרב הגאון נתן אורטנר זכר צדיק לברכה נשאל על ידי בני משפחת החייל החטוף ותושבי לוד, האם לפי ההלכה צריכים להיענות לתביעת המחבלים על מנת להציל את חייו של החייל החטוף. הרב השיב במאמר תשובה ארוך ומפורט, שפורסם לאחר מכן בספרו "יד נתן". התשובה היא מרתקת מבחינה הלכתית. הרב המנוח מזכיר ומפרט את כל המקורות העוסקים בפדיון שבויים – החל מהתלמוד ועד לרמב'ם, לרמב'ן ולפוסקי הלכה מפורסמים.

המסקנה המשותפת לכל המקורות שהרב המנוח מזכיר ומסביר היא "שבמקום שיש סכנת נפשות לא רק שלא חוששים מפני מה שעתיד לקרות בעתיד, אלא גם כאשר התופעה חוזרת על עצמה פודין במקום סכנה... שאף שתופעת החטיפות שהיא כדי ללחוץ על שחרור מחבלים חוזרת על עצמה, בכל זאת אין להימנע מפדיון כאשר יש סכנת נפשות".  בדיוק כפי שהממשלה נהגה ונוהגת היום.

גם חברי הכנסת של שתי המפלגות החרדיות ש"ס ו'יהדות התורה' לא השמיעו ולא פרסמו שום תגובה או התייחסות כל שהיא להתנהלות הממשלה וצה"ל בהקשר למאמץ לשחרור החטופים. שתיקתם איננה צריכה לעורר תימהון. חברי הכנסת החרדים, במיוחד של 'יהדות התורה', הם במבוכה ומעדיפים לשתוק. המלחמה חשפה את ראש הממשלה בנימין נתניהו כיעד לביקורת ודרישות לסילוקו. חברי הכנסת של 'יהדות התורה' תומכים בנתניהו, סוגדים לאישיותו ומתפללים להישארותו בתפקיד. לא פלא שהם נבוכים לנוכח קריסתו הפוליטית של ראש הממשלה הנערץ עליהם. מה כבר הם יכולים לומר לאירועים מזעזעים שלדעת רבים הם תוצאות התנהלותו?